top of page
חיפוש

אוטובוס מאסף

  • תמונת הסופר/ת: דורון שהם
    דורון שהם
  • 23 ביוני 2021
  • זמן קריאה 4 דקות

האוטובוס של אגד בקו 182 חרק והעלה עשן בעליות לגבעת יקנעם .כל כמה דקות היה הרכב המגושם עוצר ונוסעים נוספים היו נדחסים אל החלל שהיה ,כבר ביציאתו לדרך בחיפה , מלא עד אפס מקום.קולו הרועם של ראובן ,הנהג , היה גוער בנוסעים "להיכנס עד הסוף ". עוד נוסעים ועוד שקים וחבילות היו ,בדרך פלא מצליחים להיכנס אל תא הלחץ הדחוס.

בספסל שלפני האחרון נמנמתי כהרגלי ,כשאני אוטם את מוחי למחשבות ואת אפי לריחות האנשים קשי היום הגודשים את המושבים כולם ומצטופפים במעבר הצר,כשרגליהם מועדות על השקים והחבילות הפזורים על הרצפה ידעתי,כפי שידע כל מי שנסע בקו זה , שאחרי סיבוב קצר בקודקודה של העיירה הקטנה יתרוקן האוטובוס ויחשפו רק אותם נוסעים ספורים שיעדם הקיבוצים הזורע ומשמר –העמק .

זה היה הזמן המתאים לנסות ולפתוח את החלון לכדי סדק צר שיחדיר מעט אויר קר ונקי אל חללו העבש של האוטובוס. כל ניסיון להקדים את פתיחת החלון היה נתקל בקללות יריקות ושריקות זעם של הנוסעים העצבניים. מבחינתי היה , מבצע פתיחת החלון, רגע מכונן שלאחריו יכולתי לזקוף את קומתי ולהישיר מבט אל המשך הנסיעה.

פתיחת החלון הייתה משימה מסובכת שהצריכה קואורדינציה של טייס עם כוח של רפתן. רק לחיצה בו-זמנית על שני התפסים שבצידי החלון בשילוב תנועת הרמה נמרצת, היו מצליחים לשחרר את הזכוכית התקועה בין חלקי המסטיק שהתקשו,הניירות ובדלי הסיגריות שאחזו בה וסרבו לוותר.

בירידה התלולה לכיוון העמק החל ראובן להאיץ את מהירות הרכב והסיבובים החדים העלו את לחץ הדם של הנוסעים ,שרובם היו קשישים שכבר ידעו סכנה או שתיים בחייהם. גם אני ,כנוסע ותיק בקו זה ידעתי שלמרות תחושת הסכנה המוחשית ,רוב הסיכויים הם שנגיע בסופו של דבר שלמים ובטוחים אל הישורת של הכביש הראשי.

למוד ניסיון העבר אחזתי את התיק המרופט שלי בידי האחת ואת אצבעות ידי השנייה ליפפתי סביב מוט האחיזה שבמושב שלפני.

זו כמובן הייתה טעות . כהרף עין הסתובב הרכב הכבד בזוית חדה שמאלה וגוף אנושי רך וחם נחת על המושב שלצידי.

באופן אינסטינקטיבי הדפתי את הגוף הבלתי קרוא הזה בכתפי ויישרתי אותו במושבו לכדי ישיבה זקופה . יש עכשיו מספיק מקום לכולם אז למה להדחק דווקא למושב שלצידי.

חלפו שניות ספורות והגיע הסיבוב לצד ימין הפעם נתפסתי לא מוכן והושלכתי בכבדות לעבר הזר שרק נחת במושבו. אנקת הכאב שעלתה מימיני הבהירה לי שכנראה זאת אישה .

קולות נשיים ,גם אם הם תוצאה של התנגשות לא רצונית, גורמים לי תמיד להקצות משאבי תשומת לב לבחינה מעמיקה יותר של הזירה.

במקרה הזה , הבנתי די מהר שיש כאן הסתבכות מסוימת . מכיוון שהאישה הכירה אותי ותוך שהיא מסדירה את נשימתה פנתה אלי באותו משפט ישראלי כל-כך " היי דורון מה נשמע?" כאילו רק אתמול אכלנו קולרבי ביחד, בהפסקת עשר של בית-הספר,או משהו דומה.

שום דבר במבט העייף והשיער הסתור של הגברת לא נראה לי מוכר, גם צליל הקול ושרידי המבטא הזר לא צמצמו את האפשרויות. לא רציתי להתחיל לסרוק את השמות שזכרתי, הנסיעה ממילא עומדת להסתיים בקרוב ולא אספיק. הפעם החלטתי שהאמת העירומה תהייה הגישה הנכונה.

" סליחה אני לא יודע מי את ואני שוב מתנצל אם הכאבתי לך" כמה שניות של שתיקה ואז היא לחשה בקול שמהווה ,אצל נשים מסוימות , הכנה לעלבון. "באמת... רק חמש שנים עברו וכבר שכחת? עכשיו אתה מכאיב לי הרבה יותר. "

משחק הניחושים היה אמור להתחיל עכשיו אבל לי כבר קצת נמאס כל העניין אז קיצרתי את התהליך ובקשתי את עזרת הבחורה בניעור זיכרוני.

"תראי אני חוזר מלימודים בחיפה ואני קצת עייף וחוץ מזה די חשוך כאן ואני יורד עוד מעט במשמר-העמק ,שם הבית שלי, אז אולי תגידי לי איך קוראים לך וניפרד כידידים.

"מעניין מאוד , גם אני יורדת במשמר-העמק ועוד יותר מעניין ,אני הולכת בדיוק לבית שבו אתה גר ומדהים אפילו יותר, אני באה במיוחד מאנגליה לבקר אותך. אני כאן בגללך ואתה אפילו לא זוכר איך קוראים לי.

למזלי נטה האוטובוס בפתאומיות על גלגליו הימניים וסבב בחדות בכניסה הצרה אל שדרת הדקלים שבכניסה לקיבוץ. עוד האצה קלה של המנוע והרכב עצר בנשיפת בלמים ברחבת החניה שמול חדר האוכל. "תחנה סופית כולם לרדת" הכריז ראובן הנהג בקול שיש בו תמהיל של שמחה לאידם של נוסעיו המיוסרים. ואושרו של לוחם השב חי משדה הקרב.

היום ,כמובן, כניסה מהירה כזאת אל הקיבוץ כבר לא אפשרית . גם כשהשער פועל והשומר ערני חולפות להן שניות ארוכות של עצירה והמתנה עד שהדרך מתפנה משלל המכוניות הממתינות לאישורי הכניסה לקיבוץ ומתאפשר הזינוק האחרון לאורך השדרה במעלה הכניסה לקיבוץ. אבל היום גם לא היה קורה שבחורה יפה וצעירה הייתה באה במיוחד בשבילי מאנגליה או מכל מקום אחר.

עדיין שותקים ירדנו האנגליה בת-בלי שם ואני ועמדנו ,שוקלים את צעדינו ,לצידו של האוטובוס.

ראובן כבר ירד במדרגות הצרות ,תיק הכרטיסים המרובע על כתפו ופנה לעבר חדר האוכל החשוך. מעבר לכתפו הפטיר לעברנו " אין לכם מה לחכות יוצאים רק מחר בשמונה בבוקר".

טוב אז מה עושים עכשיו? אני לא יודע את שמה של הבחורה אבל זאת לא סיבה לא להזמין אותה לחדרי להמשך הבירור. אבל הטריד אותי הביטחון שלה שאני אזמין אותה ואשמח לארח אותה ככה סתם בלי שום אתראה מוקדמת , והידיעה שלה שאני פנוי ואין מישהי אחרת שאולי תחמיץ פנים אם אביא למאורתי זיכרונות עבר מסוג זה.

שאלות דומות עברו כנראה גם במוחה של האורחת הבלתי צפוייה שלי. "תראה דורון ,אני מבינה שאתה מופתע אבל לפני חודש כתבת לי מכתב והזמנת אותי להתארח אצלך . סיפרתי לך שאני מגיעה לישראל .ועכשיו אני רוצה לנסות לחיות אתך בקיבוץ.

אתה זוכר שתמיד אמרת שזה מקום נפלא ואין כמוהו בכל העולם ושאם רק ארצה אוכל להקים כאן את ביתנו המשותף".

לא ממש לא זכרתי שיחות מסוג זה. לא איתה ולא עם אף אחת אחרת. נכון , גם היום אני חושב שהמקום הזה די נפלא ,או לפחות היה יכול להיות כזה , אבל אם כל מה שאמרתי בכל מיני סיטואציות היה נלקח ברצינות הייתי מסתבך בהמון צרות .

יש דברים שאני אומר כי הם נשמעים מתאימים ברגע מסויים. זה לא חייב להיות נכון חמש שנים מאוחר יותר.

לא ידעתי איך לצאת במצב סביר מהתסבוכת . אבל אני , נפש טובה שכמותי ,לא אתן לנערה להישאר לבדה על המדרכה בלילה חשוך . אפילו במקום בטוח כמו הקיבוץ שלי.

חוץ מזה הבטחתו של ראובן שמחר בשמונה יוצא האוטובוס בחזרה לחיפה ,סימנה לי פתח של תקווה.

הגענו לחדרי הקטן וגם לסוף הדברים שניתן לספר עליהם לציבור. בכל מקרה דבר ראשון שעשיתי לפני שמשהו יצא משליטה, היה לכוון שלושה שעונים מעוררים לשעה שבע . נראה היה לי שהיו כבר מספיק הפתעות ואין סיבה להמשיך ולהתגרות במזל.

למחרת בדיוק בשמונה יצאו ראובן והאוטובוס שלו לדרכם. בשורה שלפני האחרונה ,ישבתי לבדי . חובק את התיק המרופט שלי ותוהה ביני לבין עצמי, כמה ימים אצטרך להישאר בגלות עד שהמתנחלת הנחמדה תבין את הרמז.

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול
שומריה -השנים הראשונות שלי

90 שנה לשומריה (סיפור שהיה באמת) -השנים הראשונות מכיוון שחלפו 50 שנה מאז סיימתי את פרק "שומריה" בחיי, כלומר אני בהחלט שייך לחצי הראשון של...

 
 
 
ימי האור

מיד לאחר שנשמע קול הנפץ העמוק והמתגלגל,ירדה חשכה על הקיבוץ כולו. לא הייתה זו חשכה "ימיביניימית" שמקורה בשלטון מסואב וקופא על שמריו או...

 
 
 
החינוך המיוחד פרק שני

תרבות ואמנות לאחר שהניסוי שנערך במגרש הכדורסל הניב את התוצאות הרצויות, הוחלט בועדת החינוך, שעכשיו כבר נשלטה באופן מוחלט וללא עוררין...

 
 
 

Comments


Commenting on this post isn't available anymore. Contact the site owner for more info.
Post: Blog2_Post

©2021 by Doron stories.

bottom of page