ימי האור

מיד לאחר שנשמע קול הנפץ העמוק והמתגלגל,ירדה חשכה על הקיבוץ כולו.

לא הייתה זו חשכה "ימיביניימית" שמקורה בשלטון מסואב וקופא על שמריו או אוירה מדכדכת של חוסר תוחלת, כפי שלפעמים אנו נוטים לקרוא לחשכות שנופלות עלינו בעיתות מצוקה.

גם לא היה זה מטוס מצרי שהוריד פצצות על הקיבוץ המנומנם.

הפעם האפלה הייתה מוחלטת ומוחשית וכיסתה את הכול ללא הבהוב או הבלחה של סימן חיים כלשהו. מין חושך כזה שגורם לך לקרב את כפות הידיים אל הפנים אולי תצליח לראות משהו , ולפחות תדע שלא התעוורת.

אילו קרה מקרה כזה היום ,הייתי בודאי שולף מכיסי את הטלפון הסלולארי וכמוני היו עושים רבים נוספים והקיבוץ היה מתמלא בגחליליות מתרוצצות , מצחקקות וצוהלות לתוך הלילה החשוך. אבל בשנות ילדותי בקיבוץ ,שהיה אמנם הקיבוץ הטוב ביותר בעולם והמקום הנפלא ביותר ביקום ועם הכי הרבה חברי כנסת ומנהיגים בעולם. לא היו טלפונים כלל. טלפון יחיד היה רק במרתפי המזכירות. גם אצל חזן בבית היה. אולי גם אצל מייטק ויודקס היו טלפונים אבל הם לא היו נגישים לחברים, בוודאי לא לילדים.

בכל אופן החברים הנכבדים הללו ממילא היו בחו"ל או בשליחות תנועתית כלשהי כך שלא יכלו להושיע אותי באותו לילה איום ונורא.

הרעם ואחריו הפסקת החשמל הכללית תפסו אותי באמצע הדרך לבית הילדים . דרך שהייתי עושה בכל יום והכרתי כאת כף ידי. בכל זאת, עצמת החושך גרמה לי לקפוא על מקומי ולהשהות בכמה שניות את זעקות האימה שביקשו לזנק מגרוני.

קיוויתי גם שאחדים מחברי שעושים את דרכם במסלול דומה ,יקדימו אותי ויפרצו בצעקות וכך אוכל לפלס את דרכי בשמיכת החושך,ללא צורך להשפיל את עצמי ולקרוא לעזרת מבוגר.

באותה שנה הייתי אמור להצטרף לשורות "השומר הצעיר" וכבר שיננתי חלק ניכר מעשר דיברותיו. (תשע מתוכן לא הבנתי כלל והעשירית סקרנה אותי למרות שגם אותה לא הבנתי). בכל אופן בתור ילד קשוח למדי שכבר נמצא כמעט שליש השנה בכיתה ו' נראה היה לי שעדיף בכל זאת לנסות ולהמשיך בדרכי . העמידה באמצע המדרכה הצרה והמוקפת שיחים נראתה לי מסוכנת הרבה יותר. מה גם שבאזור זה הסתובב לעיתים "שד" כלב הרועים הענק של עודד בן-מנחם . המחשבה שאני עשוי לפגוש את הכלב או את בעליו בעלטה כזאת (וגם באור יום) גרמה לרגלי הרועדות להתמלא באנרגיה ולהתחיל להצעיד אותי למה שחשבתי, ככוון הנכון. לא הספקתי אפילו להרגיע במעט את פעימות לבי וכבר התנגשתי בקיר בטון מחוספס ופוצע . מכיוון שלא ראיתי כלום פגעתי בקיר עם אותו חלק בגופי שהוביל את שאר הגוף, כלומר המצח. המכה הכאיבה לי ,אבל , בשלב זה עוד היה סיכוי (קטן ורעוע) שמה שפגעתי בו במצחי היה "מולק" החשמלאי ולא קיר בטון . לשניהם הייתה , בחושך, טקסטורה זהה. רק מישוש ממושך והבדלי טמפרטורה גרמו לי להבין שהפעם זה קיר אמיתי מבטון לא מטויח. "מולק" ,כידוע היה חם קצת יותר מקיר וגם כל היתקלות איתו הייתה מסתיימת ביד מרוסקת וכתף מפורקת ולא חשובות הנסיבות.

ובכן ,הבנתי שזה לא מולק ומכך גם הסקתי שאין סיכוי שהגנראטור שהיה ממוקם בקרבת מקום, יופעל בקרוב וישיב מעט אור לקיבוץ החשוך.

בנסיבות אלו מובן היה שלא ידעתי לאיזה בית שייך הקיר שבו פגעתי ולא יכולתי לשאוב ממנו שום מידע שיעזור לי להמשיך ולנווט את דרכי.

התיישבתי במקומי ,עדיין מתאפק ולא צורח בקולי קולות לעזרה, וביצעתי בקרת נזקים מהירה. מלבד חבורה שגדלה מרגע לרגע ומשהו רטוב על מצחי לא מצאתי אברים נוספים שנפגעו , אם לא סופרים את קצב פעימות הלב שהיגיע למהירות בלתי נספרת ואולי הוא (ולא דברים אחרים) שיגרום בעתיד לתחלואי הלב שמהם אני סובל היום.

על כל-פנים השענתי את גבי על קיר הבטון וחיכיתי להתפתחויות. ריח מוכר של סיגריות "נדיב" עלה באפי . בהתחלה נדמה היה לי שזה אולי, שאריות הריח שדבק בבגדי בזמן שעישנו סיגריות מתחת לבית הילדים , סיגריות שנמרוד סחב מאבא שלו, או אולי איתני או רונן . הפרטים לא חשובים. חשוב הוא שהריח המוכר התגבר והתקרב ומבין השיחים הצלחתי להבחין בנקודה אדומה ומהבהבת .אכן סיגריה ללא ספק. לאחר מספר שניות שמעתי מלמולים בערבית.

אני יודע שבשנים האחרונות מצב כזה הופך מיד לאירוע מסוכן ומחייב להזעיק את כוחות הביטחון. אבל באותם ימים רחוקים ונאיביים , לפני שמוחותינו נשטפו בכל אותם הבלים שמגבירים איבה וחשד בין העמים ובין האנשים. באותם ימים , היו קולות בערבית בלילה חשוך בקיבוץ משמר-העמק שבליבו של עמק יזרעאל , בסך הכול סימן שמישהו מחברי "הגרעין הערבי" יצא לעשן סיגריה מחוץ לצריף הזעיר שבו התגורר עם חבריו.

שהותם של מספר ערבים צעירים והורמונאליים (כפי שכל גבר בגילם בכל מקום בעולם צריך להיות) במרכזו של קיבוץ שאפילו אולפן עוד לא היה בו שלא לדבר על מתנדבות...

היה ניסיון תמים ויפה להנחיל לנייטיב הכפריים שהפסידו במלחמה, את האידיאולוגיה הסוציאליסטית הנהדרת שהביאה את הפולנים מוורשה להישגים חסרי תקדים בחקלאות, בתעשייה,ובשליטה על מקורות העצמה במדינה ובקיבוץ.

הניסיון כמובן לא צלח . ברבות הימים לא צמחה ממנו תועלת לא לנו ולא להם אבל כאמור, זה לא היה באשמתנו וגם , כנראה לא באשמתם.

ריח הסיגריות והקולות בערבית דווקא הרגיעו אותי ומלאו אותי בתחושת הקלה . הכרתי את כל חברי הגרעין וחיבבתי את רובם , הם תמיד היו מצוידים באבטיחים, פיצוחים ופירות. הכול בהתאם לעונה ולמקום בו נשלחו לעבוד. ואני הייתי אורח קבוע לזלילות הללו כאשר הייתי עובר מדי ערב במסלול הקבוע לבית הילדים.

יצאתי מהשיחים בתחושה שסוף סוף צבא ההצלה הגיע. הפעם בכוונות טובות, וקראתי לשניים שעמדו בצד המדרכה בשמם ." מוחמד זה אני דורון". אני לא יודע למה אבל הפעם באופן מוזר הם פחדו ממני, ופתחו בריצה מהירה לתוך החושך כשהם זועקים בקולי קולות "שדים,שדים".

שוב נשארתי לבד באפלה . מחשבותיי רדפו אלו את אלו. בייחוד טרדה את מנוחתי הידיעה שאחד מבין השניים דיבר בעברית ובקול נשי ללא מבטא כלל. אפילו זיהיתי את הקול אבל כמובן שאין סיכוי שאגלה את הסוד הנורא .

נראה היה לי שהכיוון שבו ברחו הערבים היה שונה מהפעם הקודמת שבה הם ברחו ועשוי היה להביא אותי לאזור בית הילדים. לא רציתי גם להמשיך ולרבוץ בחוסר אונים ברווח הצר שבין השיחים לקיר הבית הלא מזוהה.

יצאתי ממחבואי ,הפעם בזהירות רבה יותר והתחלתי לגשש את דרכי בין השבילים לכוון המשוער של הבריכה הגולשת , ידעתי שאם אצליח להגיע עד שם אוכל לזהות את מיקומי המדויק ולהמשיך ,בבטחה יחסית ,עד ליעד הסופי והוא חיקה המגונן של גילה המטפלת.

הקיר הבא שבו נתקלתי היה הרבה יותר חמים וגם התמוטט בקול אנחה כתוצאה מההתנגשות. הפעם נתקלתי ב "הינדה" . שגם היא עשנה סיגריות נדיב כל הזמן , אבל לא הייתה ערביה אלא פולניה שהייתה מוכרת לי היטב ורק לפני חודשיים גמרה לסרוג לי את הסוודר החדש משאריות צמר בצבעי ירוק אדום וצהוב . מיד לאחר שהתאוששה ,הינדה , מההיתקלות בגופי הקטן. נחלצה לעזרתי והושיטה לי יד. חמה ומנחמת. והובילה אותי כמה מטרים עד לחדרה הסמוך ושם ציידה אותי בשברי נרות חנוכה שנשארו מהחג שהסתיים לפני כשבועיים . את הנר הראשון הדליקה עבורי ושילחה אותי לדרכי אוחז באור היקר ושומר שלא יכבה, שהרי גפרורים נוספים לא קיבלתי. ובצדק. מי יודע איזה שרפות אני עלול להצית ברחבי הקיבוץ אם רק יינתנו גפרורים בידי. בינתיים, בזמן שהצטיידתי בנרות , חזר "שנהבי" מעיסוקיו בתל-אביב או ירושלים ובידו פנס רב עצמה ורב סוללות.

בדרכו אל חדרו הוא שלח אלומת אור אימתנית שחצתה את הדשא ולכדה אותי בקרניה.

כמו ארנבת מבוהלת שנלכדה בפנסי מכונית על הכביש. עמדתי על מקומי תקוע ללא יכולת לזוז. מסונוור מהאור החזק שכוון ישר לעיני.

"ילד מה אתה עושה ככה לבד באמצע הדשא?" שאל אותי שנהבי בקולו הצייצני.

"אני רק מחפש את הדרך לבית הילדים" הסברתי במהירות שנבעה משנים של צורך בהסברים והצטדקויות כלפי כל מבוגר אקראי. נו אז מה אתה נתקע לך פה ... בוא איתי ,אני אאיר לך בפנס, ממילא הנר הזה שאתה מחזיק כבר נגמר". טוב. את זה הרגשתי בעצמי בדרך של צריבה חזקה בקצות אצבעותיי. זרקתי במהירות את בדל הנר שעוד נותר והצטרפתי לשנהבי ולאלומת פנסו בדרך הבטוחה לכיוון בתי הילדים שעל הגבעה.

בהליכתנו אספנו אחרינו מספר גדל והולך של ילדים , כמו החלילן מהמלין הובלנו שנהבי הזקן ואני איתו את שובל הילדים המתארך . שנהבי הגם שלא היו לו ילדים משלו ניחן בנפש רגישה ובהבנה עמוקה לצרכי הילד (לפחות לצרכי שלי) ולכן נתן לי להחזיק את הפנס "כאילו זה הפנס שלי" .

לצורך הדיוק וההיסטוריה צריך לעשות הפסקה בסיפור ולפתוח סוגריים ולהסביר לצעירים שבינינו שמרדכי שנהבי( ב' דגושה משום מה) היה אישיות מיוחדת בנרטיב החלוצי בכלל ובזה של הקיבוץ בפרט. ראשית הוא היה זה ,שבמו ידיו, פתח את שערי 'פלשתינה' לעליית "השומר הצעיר" . למעשה היה זה הוא אשר עמד בשער בשנת 1920 וחיכה בסבלנות עד שיגיעו גם שאר חבריו מוורשה ויקימו את משמר העמק מאוחר יותר . שנהבי היה בעל גוף צנום וחלש מכדי לעסוק בריסוק אבנים בנווה שאנן או ייבוש ביצות בנהלל ,ואח"כ היה אפילו חלש עוד יותר ולא היה מסוגל לעמוד בנטל העבודות החקלאיות שזכו להם החברים החסונים יותר.

חולשתו הפיסית ביחד עם חוזקו השכלי הביאו את שנהבי לעסוק בפעילות ציבורית מיום הגעתו לארץ ועד יום מותו 60 שנה מאוחר יותר.

ובכן, איש מיוחד זה שמעולם לא נישא ולא הקים משפחה ,אהב ילדים ,ואהב את הקיבוץ ואת כל האהבה הזו הצליח לשלב במעט הזמן שנותר בידיו לאחר שמסר נשמתו בשרות האומה והתנועה.

באותו לילה של אפלה פתאומית ומשתקת היה בהופעתו של שנהבי ופנסו הגדול משום קרן אור באפלה במשמעות היותר מוחשית של הביטוי.

טור הילדים הארוך שבראשו אני אוחז את הפנס בידי . ידי השנייה אחוזה בידו של שנהבי ,עשה את דרכו לעבר בתי חברת הילדים.

לרגלי הברכה הגולשת, בקצה שדרת הברושים, ראינו את גרשון ומולק שועטים לעבר הגנראטור מתוך כוונה להביא מעט אור לחיי הקיבוץ.

ניסיון העבר הראה שבחלוף כמה דקות ישמע טרטורו של מנוע ה"קטרפילר" הזקן שליד בנין הדואר ואז ירים גרשון את הידית הכבדה של השלטר , מולק יחטוף מכת חשמל ויעוף מהגג ואח"כ ,אם הכל יהיה בסדר ,ידלקו אורות בחלק מאזורי הקיבוץ.

מבחינתי , בשלב זה של הלילה , הדלקת האורות הייתה עלולה להיות מוקדמת מדי ולקצר את רגעי התהילה שלי כמחזיק הפנס.

החשתי את צעדי לכדי ריצה קלה כששנהבי משתנק במאמציו להדביק אותי ולהישאר צמוד לפנס היקר שלו. אבל כפי שכבר ציינתי ידע האיש לקרוא את מאוויי הילד וללא שביקשתי זאת במפורש אמר לי שנהבי לאחר שכשלו מאמציו לרוץ אחרי,"קח לך את הפנס ותמשיך להוביל לבד. אני צריך ללכת לדווח משהו לחזן ואני אסתדר כבר בחושך".

מיד לאחר הדברים הללו נעלם שנהבי באפלת השיחים ולא נראה בקיבוץ גם ימים רבים לאחר מכן.

אני ,שהפכתי באופן בלתי צפוי לבעליו של פנס כסוף שבו מספר עצום של סוללות מיהרתי למנף את האחריות שהוטלה על שכמי והובלתי בבטחה את השיירה הארוכה של ילדי הקיבוץ (וגם כמה ותיקים שהצטרפו בלי שארגיש) סורק באלומת האור של פנסי את החשיכה שמסביב כפי שידעתי שנהגו לעשות השומרים שהוצבו בשנים עברו על מגדל המים , בניסיון לאתר איומים נסתרים.

המסע , כמו התהילה שנלוותה אליו הסתיימו תוך כמה דקות כאשר, כצפוי ,הצליחו מולק וגרשון להתניע את הגנראטור.

נשארתי לבד ,אוחז בפנס המיותר שעדיין פיזר אלומות אור שעכשיו כבר לא הועילו לאף אחד. הילדים התפזרו כל אחד לדרכו . ידעתי שכאשר אכנס לבית הילדים מלא בגאוות בעלי הרכוש

אגלה שעופר קיבל פנס עם שתי סוללות יותר ונמרוד מחזיק פנס שהשתתף בקרבות אל עלמיין

ואבי יסנוור אותי בפנס רכבות ששוקל כמשקל גופו. אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום

הייתי מפטיר בלחש עצוב sic transit Gloria Mondi""

כך חולפת תהילת עולם.