מקורות המים

המשפט המפורסם "אפשר להביא את הסוס אל השוקת אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות" מלווה אותי שנים רבות .

למרות כל המבחנים שבהם העמדתי אותו הוא עדיין שריר וקיים. בזיכרוני צרובים הניסיונות החוזרים ונשנים לבחון משפט זה שעשתה המטפלת גילה , בכל יום שהוגשו קציצות לילדי "ניצנים".

בימים ההם ,לפני שהגיעו שפים וסו שפים לאגף המזון, אפילו לפני שהמטבח היה אגף המזון,בימים הרחוקים ההם שרק חברות הקיבוץ העזו להכין את האוכל, ורק צבייה לא הייתה פולנייה, קציצות מטוגנות היו מרכיב בלעדי בתפריט שממנו ניזונו ילדי הקיבוץ.

בקציצות אלה מרכיב הבשר היה מזערי ביותר (שאר הרכיבים התזונתיים היו לחם משאריות השבוע החולף)

אבל די היה בשמץ זה של בשר כדי למנוע מעופר והדס לבלוע אפילו דגימה כלשהי מהתרכובת השחורה שהונחה על צלחתם.

שעות של ישיבה קפואה מול הצלחת , ניסיונות העלמה שונים ומשונים, שום דבר לו עזר . הביאו אותם עד לשוקת והם סירבו לשתות.

בפעם נוספת בחנתי את הסוגיה בהקשר של עדרי הילדים שהיו נוחתים בקיבוץ ביומו השני של החופש הגדול (אני משער שהיום הראשון הוקדש לאריזה והכנות למשלוח) צביקה מירושלים, שאולי וענת מתל-אביב ,מוישל'ה מכפר-סבא ומעל כולם ששון מחולון.

מיד עם הגיעם לקיבוץ היו הילדים הללו משתלבים ,כל אחד בקבוצת הגיל המתאימה, וממש אי אפשר היה לדעת מי הוא בן קיבוץ ומי "סתם" עירוני. חוץ מששון. בו אי אפשר היה לתעות.

ילד זה היה שונה בהרבה מובנים , ראשית כבר בכיתה ה' הייתה לו חתימת שפם שבעיננו נראתה כשפמו של שייח דרוזי . רגליו היו עטורות תלתלים שחורים ,מה שבאורח מוזר, סייע לו במשחקי הכדורגל.

אבל עיקר שונותו של ששון נבעה מהעובדה שהוא לא ידע לשחות.

כמו כולנו הוא היה רץ בכל שבת בבוקר ,כאשר הבריכה הייתה מלאה במים צלולים וקפואים, אך בעוד שאר הילדים היו מזנקים בקפיצות שונות ומשונות אל החלק העמוק של הבריכה , היה ששון נתקע על שפת הבריכה המשופעת והחלקלקה ועומד שם ,רגליו השעירות רועדות מפחד ומקור והוא איננו מעז אפילו לטבול את בהונותיו במים המפתים.

למרות שידענו , כי ששון היה צורח כל פעם שטיפות ספורות של מים היו ניתזות עליו,שהוא מפחד ממים ,בכל זאת ברשעות של ילדים תמיד היה מישהו שהיה מגיע במרוצה ו"במקרה" מתנגש בו ומנסה להפיל אותו לתוך הבריכה. נכון שהמישהו הזה היה בדרך כלל יפתי או הלל או יעקובי אבל גם אנחנו ,הקטנים יותר,נהנינו הנאה סדיסטית ,למראה סבלו של ששון. אני נזכר, בסיפוק מסוים, שלא זכורה לי אפילו פעם אחת שבה הם הצליחו להפיל את ששון למים.

ובכל זאת ,למרות כל זה אפשר היה (בעצם אי אפשר היה למנוע) להביא את ששון לבריכה אבל אי אפשר היה להכריח אותו להיכנס למים.

הפעם השלישית שבה העניין המרתק הזה עלה אל תודעתי המתגבשת, ובעצם זהו ליבו של הסיפור שרציתי לספר

לכם,הייתה קשורה למסתורין גדול שהציק לי בימים ההם וטרף את שנתי בלילות (גם העובדה שהמטפלת הייתה ממהרת לעזוב את בית הילדים והשאירה אותנו ערים למחשבותינו).

באותם ימים היה בואדי שממערב לקיבוץ נחל קטן שמימיו נטולי הניטראטים , היו זורמים בשצף רב ,כאילו הם נהר אמיתי, רוב ימות השנה. בחודשי הקייץ הראשונים ,כאשר המים היו מתחילים להתמעט,היה צורך לעצור אותם במעין סכר קטן עשוי קורות עץ במסגרת ברזל חלודה. הסכר הזה היה מורם באמצעות גלגל ברזל ענקי שאותו היה צריך לסובב . מדי פעם הייתי מתלווה לאבא שלי שזה ,כפי שהתברר לי היה אחד מתפקידיו כאינסטלטור של הקיבוץ. גם אז בימים הרחוקים היה נהוג שיש מי שאחראי על המים. אז שמו היה ברטק,

ויש מי שאחראי על העבודה הקשורה למים וזה היה אבא שלי.

על-כל פנים פתיחת הסכר הייתה מלאכה פשוטה למדי אבל דרשה כח פיזי רב. במיוחד בפעמים הראשונות.

תהליך סיבוב הגלגל היה כזה שאבא שלי היה משרג את שריריו ומתחיל בפעולת הסיבוב תוך חריקות צורמות הן של הגלגל והן של ריאותיו מלאות הניקוטין, לאחר כמה דקות כאלה הוא היה מניד בראשו לעברי ואני בן ה-6

הייתי מצטרף "ורק ביחד" היינו גוברים על הגלגל העקשן . זרם המים היה ממהר לעבר המפל הסמוך ושם היו המים נופלים כמפלי הניאגרה בגובה של 3 מטר בערך וזורמים בנחת לעבר האופק שבצפון.

ובכן ידעתי לאן המים הולכים משם אבל לא הצלחתי להבין מהיכן הם באים. עניין זה ,כאמור ,הדיר שינה מעיני

ובמשך מספר שבועות תכננתי לארגן משלחת חקר לעבר מקורות הנהר. בצרוף מקרים שמימי הוקרן ,ממש בשבוע הראשון של החופש הגדול,הסרט המתאר את מסעו של דיויד ליוינגסטון אל מקורו הנילוס.

ואני כבר ראיתי בעיני רוחי את התוספת " סר" מודבקת אל שמי. על –כל פנים ידעתי שאת חברי למשלחת כדאי יהיה לבחור מבין הילדים העירוניים שכבר נחתו והתמקמו בקיבוץ.אלה גם היו יותר סקרנים וגם היו ,לפחות שאולי, מצויידים באולר שוויצרי רב להבים. שבלעדיו לא תוכל המשלחת להצליח במשימתה.

היה לי חשש מסויים שהמסע יצריך תגבורת נוספת שהרי סבלים מקומיים לא היו לנו. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את אלישק'ה (אם עליו לא אוכל לסמוך על מי כן?)ואת אורי שהיה אמנם עירוני אבל לא הסכים לשמש סבל כושי.

המסע התחיל בבריכת המים הקטנה שליד הסכר והוביל אותנו בתוך סבך קיסוס ועצי צפצפה וערבות כשאנחנו מדשדשים ברגלינו היחפות בתערובת של מים ובוץ.

נחילי טריטונים וראשנים נסוגו מפנינו בבעתה כאשר האולר השוויצרי מפלס לנו דרך בתוך הסבך ההולך ומתעבה. עד שהגענו לקבוצת עצי האקליפטוס הענקיים שמהם כך תמד סיפרה לנו כרמית, צנח אבא שלה לפני שנים רבות.

ידענו שכאן ואילך זוהי ארץ לא נודעת .רגל אדם לא דרכה בה. אם לא סופרים את מי שנטע את היער ,כמובן.

מרחק לא רב משם הגענו אל עץ הערבה הזקן שממנו מתפצל שביל החלזונות. מכאן ואילך לא היה ניתן להמשיך באפיק הנחל (נחל אמרתי? נהר כמובן) ואנחנו ,כליוינגסטון בשעתו בחרנו בדרך המקבילה והמשכנו על-פי קולות הפכפוך של המים להתקדם במהירות לעבר היעד.

שאולי שהיה ילד אינטיליגנטי במוצאו, הסביר לנו שעלינו להיות שקטים מאוד כי ברגע שלא נשמע יותר את המים סימן שהגענו למעיין שממנו הכל מתחיל.

כמובן שגם החום והעליה לא עודדו אותנו להרבות בדיבורים.

לאחר הליכה מאומצת של כ-שעתיים לחש לי אלישק'ה שהוא כבר לא שומע יותר את המים . גם אני לא שמעתי ,אפילו קצת קודם,אבל לא רציתי להראות טיפש או חירש אז לא גיליתי.

חיכינו כולנו עד שגם שאולי לא ישמע . זהו עכשיו צריך רק להבקיע דרך בסבך הפטל הדוקרני ולמצוא את המעיין. מימיננו הייתה חומה ירוקה אפורה של שיחים ,בלתי חדירה למראה . העניין התחיל להיות מייאש,

עד שלפתע מצענו נתיב רמוס ,מעין מחילה שחודרת ללב הסבך וניתן במאמץ מסויים לזחול לארכה. הסתדרנו בטור כשאני הראשון . לא בגלל שרציתי , פשוט כל העניין היה רעיון שלי ולכן אני זה שצריך לקחת את מירב הסיכון. כדי להתגבר על פחדי מהמנהרה החשוכה הסכים שאולי לתת לי את האולר ואפילו להראות לי איך לפתוח את הלהב הגדול ביותר.

חמוש בנשק זחלתי על ברכי ומרפקי לתוך הבלתי נודע . כדי להפיג את הפחד התחלתי לצעוק לחברי תיאורים מדויקים של מה שאני חווה. כולל זעקות חדות בכל פעם שענף פטל נתפס במכנסי כמפלצת טורפת.

בדיעבד פטפטנותי הצילה ,כנראה, את חיינו! לפחות כך אני אוהב לחשוב, הרעש והדיבורים העירו משנתם את עדר חזירי הבר שרבץ בתוך הסבך. חבורת החזירים יצרה לעצמה מעיין מערה גדולה למדי ושם נמה שנת חזירים עצלה עד שהגענו והחרדנו אותם מרבצם. אני ממש לא משוכנע ,עד היום שהם היו הצד המבוהל באירוע הזה . יש לי גם חשש מה, שלא האולר שהחזקתי בידי הרועדות הוא מה שגרם להם לזנק מרבצם ולשעוט בטרוף לעבר הצד השני של הנחל תוך שהם משמיעים קולות נחרה ומדלגים בקפיצות מרהיבות מעל המים.

למרבה המזל החזירים בחרו בכיוון הנכון ובמרוצתם פרצו לנו דרך לצאת אל הצד השני.

כדי להרבות את מבוכתנו , בצדו השני של האפיק הייתה דרך מקבילה ורחבה אשר הובילה בנוחות ישר

אל המעיין אשר בקע בקולות פיכפוך שלווים מתוך סלעי הגיר הלבנים.

המבוכה אף גדלה כשגילינו שלרגלי המעיין עומדים אמנון ואוריאל אוחזים במושכות הסוסים ומנסים לקרבם אל בריכת המיים שלרגלי המעיין כדי להשקותם.

אמנון ואוריאל היו,כמובן עובדי עדר הבקר של הקיבוץ ושלא כרבים מבני גילם ,לא הרגישו חובה לצעוק ולנזוף בילדים מיד כאשר הם רואים אותם. יתכן גם שהם היו עסוקים בהרגעת הסוסים המבוהלים ובניסיון להשקותם ממי המעיין.

אמנון גילה סימני אנושיות מסוימים כאשר אמר לנו בטון סמכותי "תיזהרו ילדים יש המון חזירי בר בתוך הסבך והם מסוכנים מאוד בעונה זו של השנה" ואוריאל הוסיף " שמעתי עוד רחשים מהכיוון שממנו באתם בטח יש עוד כמה חזירים שם" לא רצינו לשפוך שמן על המדורה ולכן הסתפקנו בהנהון של הסכמה.

רק שאלנו ,כדי להיות מנומסים, מה קרה לסוסים? למה הם לא רוצים לשתות? רצינו לברר האם המים טובים לשתיה כי היינו צמאים מאוד ורצינו כבר לטבול במי המעיין הקרירים.

אוריאל הרגיע אותנו" המים טובים מאוד אתם יכולים לשתות ולהיכנס לטבול בלי חשש. אבל הסוסים,אתם יודעים, אפשר להביא אותם למים אבל אי אפשר להכריח אותם לשתות" ואמנון הוסיף "אנחנו זזים עכשיו, אתם יודעים את הדרך חזרה לקיבוץ?" כן ענינו במקהלה אחידה כן. והיא לא עוברת בסבך הפטל עם החזירים שבו.

סוף