החינוך המיוחד פרק שני

תרבות ואמנות

לאחר שהניסוי שנערך במגרש הכדורסל הניב את התוצאות הרצויות, הוחלט בועדת החינוך, שעכשיו כבר נשלטה באופן מוחלט וללא עוררין על-ידי אותן אמהות צעירות שחלקן אפילו לא נשאו בגופן גנים שיובאו מפולניה, להרחיב את ההצלחה למקומות נוספים שבהם השמרנות התבצרה ושיוועה לשינוי.

בהסכמת כולן נבחר תחום התרבות כיעד הבא לכיבוש.

תחום זה ,שבו צעד החינוך הקיבוצי צעדים גדולים של קידמה בהשוואה לשאר ילדי ישראל. היה ,אכן, זקוק לרענון דחוף. בעיקר בנושא הקולנוע שהיה, איך לומר בעדינות, שנוי במחלוקת מסוימת. באותן שנים התחולל מאבק תרבותי חריף בין מצדדי הזרם הצרפתי בכיכובם של לואי דה פינס ובורוויל. לבין חובבי הקולנוע האמריקאי הקליל והפתייני.

כמובן שתרבות הקיבוץ המגוונת זכתה גם למספר הצגות שהועלו על-ידי חברי הקיבוץ ובביצועם המלבב אך החובבני של חבריו. גם סוג זה של אמנות פתח בפני ילדי הקיבוץ אופקים חדשים . אולם סרטי הקולנוע היו ללא ספק גולת הכותרת של עיצוב תרבותם של ילדי הקיבוץ בשלהי שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60.

בתחום זה היו ההישגים החינוכיים מרשימים במיוחד. את זה, כך החליטה הועדה צריך לשפר .

לפני שאתפנה לעסוק בהבטים החינוכיים של העניין אני מרגיש צורך לעדכן את הדור הצעיר באותו תהליך טכני ומסובך שהיה כרוך בהפקת הקרנה של סרט לילדי הקיבוץ המשתוקקים. תהליך שבימינו אלה נראה כל-כך בלתי סביר.

ובכן כך התנהלו הדברים שבוע אחרי שבוע .

גלילי הפילם שמהם היה עשוי סרט קולנוע באותם ימים רחוקים, היו מגיעים ביום שלישי בבוקר לרחבת החנייה של האוטובוס מחיפה על-מנת שיהיה מספיק זמן להכינם להקרנה בערב.

לצערי אינני יכול לספק מידע שיבהיר מדוע נבחר יום שלישי כיום הקרנת הסרט. אחרי הכול למרות נסיוני הרב, נשארו מספר תחומים בחיי הקיבוץ שאותם אינני מבין כלל.

אבל סוגיה זו איננה משנה כהוא זה את המתח וההתרגשות שהיו אוחזים בילדי הקיבוץ כאשר השמועה על הקרנת סרט לילדים הייתה עוברת מפה לאוזן.

בשונה מהסרטים שהוקרנו לחברי הקיבוץ והיו מגיעים כסדרם בכל שבוע , היה הסרט לילדים בחזקת הפתעה בלתי מתוכננת ומרגשת. כמו למשל יום שמש באמצע החורף. או קובייה של שוקולד פרה לאחר שתיית הקקאו בצהרים.

כאשר היו מגיעים הרמזים הראשונים לאפשרות שהגיע סרט עבור חברת הילדים היה מוטל על אבי (ב' דגושה משום מה) אחד התפקידים המרתקים ביותר שהוטלו על כתפי ילד כלשהו בקיבוץ. הוא היה צריך לגשת אל התיבה המרובעת שבה שכנו גלילי הפילם ולקרוא את שמו של הסרט. משימה לא פשוטה לכל הדעות מכיוון שעל הקופסה הודבקו שלל מדבקות בצבעים ובשמות שונים שתיארו את התכולה המשתנה של אותה תיבה בחודשים או השנים האחרונות. אבל אבי היה הבן של עוזי שממילא היה זה שהקרין את הסרטים לקיבוץ ולכן שהייתו בקרבת התיבה לא עוררה חשד מצד העוברים ושבים. הוא גם ידע לקרוא אנגלית הרבה יותר טוב מכולנו.

לאחר שפתח את שלל הרצועות והאבזמים שחבקו את תיבת הקרטון וספר את מספר הגלילים . היה על אבי למסור דיווח אמת בנוסח " תותחי נברון 4 גלילים גדולים וגליל קטן של יומן". וכמובן ציון היעד משמר-העמק-או שומריה.

כאן הייתה נכנסת לפעולה מערכת שלמה של קבלת החלטות. צוות של מטפלות ומורות היה מתכנס להחליט האם הסרט הזה ראוי ומתאים לצפייה ומאיזה גיל. במידה והיה מתעורר ויכוח אידיאולוגי על איכותו של הסרט האמור, או על מידת התאמתו להשכלתם של ילדי הקיבוץ. הייתה ההחלטה נמסרת לפורום רחב יותר. רגעים של מתח וחרדה היו עוברים על כל ילדי החברה הצעירה עד מתן ההחלטה הסופית.

לאור הצלחתה של השיטה במגרש הכדורסל היא יושמה במקרים רבים גם בזירת הקולנוע.

גם כאן נעשו,לא אחת, פשרות שבהן ניתנה אפשרות לצפות בסרט רק עד הגליל השני (במקרים של סרט ארוך במיוחד כמו תותחי נברון) שלאחריו היו הילדים הקטנים נשלחים לבית הילדים . שם תחת מעטה השמיכות החמות היו מגלגלים בלחישות מהוסות את האפשרויות השונות להתפתחות העלילה.

במקרים אחדים היה המתח מתפרק בצחוק עליז במהלך ההקרנה כאשר היה מתברר סופית שהגליל הראשון, אכן ,היה של "תותחי נברון" הדרמטי והמותח אך השני והשלישי היו של "שבע כלות לשבע אחים המשעשע". במקרים מיוחדים היה הגלגל הרביעי (ארוע נדיר כשבסרט יש 4 גלילים)מותח במיוחד והשתייך לסרט של היצ'קוק שנשכח בתיבה שחזרה מקיבוץ אחר. וכמובן שהיה אסור להקרנה לילדי הקיבוץ.

האמת היא שברוב המקרים הסרט היה נקרע איפה שהוא בדרך אל סופה של העלילה והסוף שלעיתים היה עצוב בעליל,או מפחיד , נחסך מהנפשות הרכות של ילדי הקיבוץ.

החשיבה החינוכית המתקדמת והחדשנית הזאת הביאה בעקבותיה לפריצת דרכים נוספות בשבילי החינוך הקיבוצי המפותלים.כזאת הייתה ההחלטה על "חופש הצהריים".

הילדים בני הדור השני ,שנכלאו כמה שנים קודם בבתי הילדים -בניגוד לבני הדור הראשון של ילדי הקיבוץ שנהנו מחופש בלתי מוגבל- הוגבלו לשהות ממושכת והדוקה בבית הילדים שאליו הוצמדה כיתת לימוד ואליה מורה רב תחומית וגם מטפלת משגיחה.

מרחב "השיטוט" בשעות היום הוגבל לתחום מצומצם עד מאוד של בית הילדים. תחום שעיניה של המטפלת הצליחו להקיף בכל רגע נתון.

כמובן שהיו מעטים בני מזל ,כמוני למשל, שהורחקו באופן קבוע מהכיתה והיו פנויים להמשיך ולהסתובב ככל שחשקה נפשם ולחפש עיסוקים מרתקים בכל מיני מקומות בקיבוץ.

שאר הילדים הרגישו לחץ נפשי הולך וגובר מכך שהחופש ,עליו שמעו מהוריהם בני הדור הראשון, נמנע מהם.

הרעיון לאפשר לילדי הקיבוץ מידה מסוימת של חופש העביר חלחלה במייסדי הקיבוץ.

הזיכרונות המרים שאותו חופש בלתי מוגבל הותיר בליבותיהם הביא לכך ששיחות הקיבוץ בנושא "חופש הצהריים" הפכו במהרה למאבק בין דורי קשה ומאיים. מול אנשי החינוך יוצאי פולין התייצבו מספר נשים לוחמניות שעברו הכשרה חינוכית מודרנית (מה גם שבניהן ובנותיהן היו עכשיו אלה הזקוקים יותר מכל לאותו חופש) נשים צעירות שראו איך הילדים נמקים להם סגורים בתוך בתי הילדים והכיתות .

למרות שרובן נאלצו להודות בקול רפה שהתנאים בבית הילדים טובים בהרבה מאלה שבחדרי החברים עצמם . ובכן, אותן אמהות צעירות שאחזו במושכות החינוך הקיבוצי, לאחר שחזרו מלימודיהן בסמינר, הדיחו באכזריות את דור המחנכות הותיקות והפעילו את הלחץ הנדרש על שיחת הקיבוץ אשר קיבלה את הפנייה הבלתי שגרתית ואפשרה את קיומו של "חופש הצהריים" . אבל מייסדי הקיבוץ ותיקי הקרבות לא ויתרו ללא מאבק ובדרך המיוחדת להם הצליחו לשתול בהחלטה הסופית הסתייגות ,שאומצה מבלי משים על-ידי הציבור המותש. ההסתייגות שתוכננה בקפידה על-ידי המנוסים שבין הפרלמנטרים חברי הקיבוץ, הוגשה בשניות האחרונות בשיחה השלישית והאחרונה .ממש לפני שהוכרז על תום הדיון והתחלת ההצבעות.

ההחלטה ,שאליה צורפה אותה הסתייגות הייתה כדלקמן: חופש הצהריים יינתן לילדים אבל רק פעמיים בשבוע ורק בחורף. זאת הייתה ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות בשיחת הקיבוץ. זאת האליה וזהו הקוץ שננעץ בה. שהרי החורף בקיבוץ שלנו מתחיל לפעמים רק באמצע ינואר ופעמים רבות מסתיים בגל של חמסינים כבר בתחילת מרץ. אבל בימים שבכל זאת יש חורף , אפילו אצלנו בקיבוץ יורד גשם . כמובן סברו החברים הוותיקים, לא יעלה על הדעת לתת לילדים להסתובב בחוץ בזמן הגשם. בזמן שיורד גשם קיימת סכנה ברורה לחטוף גריפה ואנגינה ועוד מחלות שרק מחכות שאיזה ילד יסתובב לו בגשם בלי סוודר ואז הוא כמובן יחטוף אחת או יותר מכל שלל המחלות הללו ויאלץ את הקיבוץ להקצות עובדות נוספות לחדרי החולים. וחמור מכך יאלץ את הקיבוץ לשלוח את הילד האומלל לקופת חולים בעפולה ולשלם תבין ותקילין עבור הוצאות נסיעתו ונסיעת הוריו עמו.

טוב. אז הוחלט שיש חופש צהריים. אבל הימים שבהם ניתן היה באמת לבצע את ההחלטה היו כל-כך מעטים שממילא לא היה טעם רב בכל אותם דיונים סוערים ומעוררי מחלוקת. חופש הצהריים האמיתי היה ממילא מתחיל כל יום אחרי שהמטפלת הקבועה נטשה את משמרתה והלכה מבית הילדים . מפקירה את האזור לשלטונם האלים לפעמים, של הילדים שנשארו תחת השגחה רופפת וחסרת ביטחון עצמי של נערה מהמוסד החינוכי שגורלה התאכזר לה ושלח אותה לעבוד בחברת הילדים.

באותם ימים בודדים, שבהם, בכל זאת, יצאה ההחלטה על קיומו של חופש צהריים אל הפועל, נעשו על-ידי הילדים דברים שקברניטי המשק לא העלו בדעתם. ואם היו חושבים עד הסוף היו גוזרים על הדור הצעיר ריתוק ממושך לבית הילדים. סוג אחד של פעילות היה ,למרות הכל מבורך במידה מסוימת. היה זה תחום הבניה .

בתקופות רחוקות ההן היה ניתן לצאת אל החורשה המקיפה את הקיבוץ ללא הקמת חמ"ל ביטחוני וללא מעורבות של קציני ביטחון כאלה ואחרים ובעיקר ללא צורך בחתימה על אישור למפרע מצד ההורים המאשרים, בשלושה העתקים, את הסכמתם ליציאה של צאצאיהם אל מחוץ לגבולות הקיבוץ.

באותן הזדמנויות שהטף שוחרר לפעילותו בשעות הצהריים התארגנו חבורות – בדרך כלל עפ"י השתייכותם החברתית של ההורים- כל חבורה הקצתה לעצמה אזור כלשהו בחורשה ושם בנתה מגיבוב של פחים וקרשים ישנים ,בקתה מפוארת ומצוידת היטב.

כמובן שלאחר כל חופש צהריים כזה היו חברים רבים שחיפשו נואשות את הכיסא או השולחן שקיבלו לא מזמן מועדת חברים כחלק מציוד דירתם החדשה. פה ושם היו גם שטיחים ושמיכות שמצאו את דרכם לרפד את המסמרים המעוקמים שנעצו הילדים ברצפת העץ של הבקתה. אבל כמובן שפעילות מבורכת ורבת אתגרים זו לא הובאה לידיעת שאר חברי הקיבוץ המבוגרים. רק מעטים מבין ההורים הפכו לשותפי סוד וגם זאת רק באותם קטעי מידע שהילדים נאלצו למסור להם על-מנת להשיג "בהשאלה" את הכורסה החדשה שהדודה מתל-אביב הורישה.

קפיצת המדרגה האחרונה באותה שרשרת של התפתחות החינוך המיוחד לילדי הקיבוץ של שלושים השנים הראשונות ,הייתה הנסיעות לים.

כאן הגיע החינוך לרמות כל כך גבוהות שהיה צורך לשלב בהן תחומים נוספים כגון ספורט ימי עולם הדממה ואלמנטים היסטוריים של מלחמות בין חלוצים לאינדיאנים.

הנסיעות לים היו אירוע שבו הגיעו למיצוי השינויים הדמוגרפים שעבר הקיבוץ במהלך אותן שלושים שנה להיווסדו. כדי להכין את ילדי הקיבוץ לכל אותן משימות שמזמן הים האכזר יש להצטייד באבובים. כאן ,שיהיה ברור, הגודל כן קובע! אבובים גדולים יש רק בגלגלים הגדולים של הטרקטורים של הפלחה . רק לצאצאי בני הקיבוץ הראשונים היו אבות שעבדו בפלחה ולכן רק הם היו מסוגלים להצטייד באבובים בעלי קוטר מרשים.

כמי שאבא שלו צייד אותו באבוב שנלקח מצמיג של אגרייטה (זה הרכב שאבא שלי קיבל כשכשל כוחו לסחוב את כלי עבודתו באינסטלציה). אני יכול רק להיזכר בעצב במבטי החמלה ששיגרו לעברי רונן ,נמרוד, עופר וכרמית שלהם היו אבובים שלתוכם אפשר היה בקלות להכניס שתי אגרייטות שלמות על צמיגיהן ומנועיהן והיו להם אבות שידעו מהיכן משיגים אבובים כאלה.

על-פי ההחלטה הנסיעות לים נערכו שלוש פעמים בשבוע בזמן החופש הגדול. עשרות רבות של ילדים היו מצטופפים על מושבי הפלסטיק של האוטובוס בזמן שארבע שורות המושבים הראשונים נשמרו לשלוש המטפלות שליוו את המסע ולחמש הותיקות שהצטרפו על-מנת להתפלש בחול לצרכים בריאותיים. אותן ותיקות ממילא לא ידעו לשחות ועל כן לא נאלצו לזנק אל המים הסוערים לחלץ ילדים שנסחפו הרחק ללב ים.

בעמידה ליד הנהג (המקום היוקרתי ביותר מלבד מושב הנהג) עמד ,כצוק איתן ושרירי ,אברהם שהיה לו תפקיד מכריע בהצלחת ההרפתקה שהתחוללה בהמשך היום.

הירידה לחוף הייתה מבצע מרהיב שלא היה מבייש פשיטה של יחידת קומנדו . בדקות ספורות היו הילדים והמטען מתרחקים בריצה מהאוטובוס כאילו יש בו איזה מטען חבלה שעומד להתפוצץ.

בריצה המטורפת אל החוף תמיד רפי היה מגיע ראשון מה שלא מנע מכל האחרים להתחרות על המקום השני.

חלקו הראשון של היום היה בהחלט יכול לענות על הציפיות של מעצבי רוח החינוך המיוחד.

שחייה קלה ומשובבת נפש על פניו החלקים של ים רגוע . כמה נשים מכוסות בחול רובצות בנחת ומקלפות מלפפונים לארוחת הבוקר. ואברהם ,ידו מצלה על עיניו למרות שהשמש ,כמובן, בגבו. סוקר את האיים שבלב הים.איים זעירים אותם יהיה על "הלבנים" לכבוש מאוחר יותר מידי "אדומי העור" הפראים שאכלסו אותם בהמוניהם.

זמן קצר אחרי הטבילה הראשונה כאשר בתום קרבות קצרים נמצאו כל הילדים רכובים על האבובים הגדולים. נשמעה הקריאה לארוחת הבוקר.

על פי החלטות וניסיון מצטבר כללה הארוחה את מיטב אבות המזון . פרוסת לחם שחור וטרי. ביצה קשה ומלפפון ולקינוח אבטיח שנבצע לפרוסות עבות והוגש עם קליפתו. הערכות חברת הילדים לארוחת הבוקר הייתה מתבצעת בהקפדה נוקשה על כללים מוסכמים. כל קבוצה הייתה מתאספת במעגל מושלם . ידי הילדים מושטות לפנים כדי להימנע מלכלוך המזון היקר בחול וזפת . בהיקף העיגול הייתה מתרוצצת המטפלת של אותה קבוצה ומושיטה את ידה מעבר לכתפו של כל ילד כשבכפות ידיה מעוכות היטב חתיכת גבינה צהובה מלפפון ביצה קשה ופרוסת לחם . איש לא העז לנגוס במנתו עד להישמע זעקת הג'ימאלאיה האדירה שבקעה מגרונו של אברהם.

ברגע זה היה מגיע בריצה אחד הילדים ומעיף ענני חול על המזון שבידי חבריו היושבים במעגל. הכריך הססגוני שקיבל תיבול של חול היה נבלע בחריקת שיניים ולאחר שניות מעטות ניתן האות לקום ולהתארגן לאותו חלק שלשמו נערך כל המסע.

חברת הילדים בהנהגתו של אברהם יצאה בשייט אבובים, כארמדה ענקית,לעבר שובר הגלים שמאחוריו השתרע לכל רוחב האופק האוקיאנוס האדיר שגליו התנפצו אל סלעי האיים שהפכו באחת ליעד מבוצר שאותו ,כאמור שלוש פעמים בכל שבוע היה על חברת הילדים לכבוש כל פעם מחדש.

כשהגיעו הכוחות אל חופו המסולע של אחד האיים ניתן האות להסתערות ועשרות ילדים זינקו אל המים ונמרחו על הסלעים החדים כתער. כעדר של כלבי ים הנמלטים מכריש כך התנפצו הגופות הקטנים אל הסלעים הדם ניגר וצבע את הים באדום. אך כאן שוב בא לביטוי החינוך המיוחד של בני ובנות הקיבוץ. בציפורניים ובשיניים נאחזו הילדים בסלעים החלקלקים גופם שותת דם אך רוחם איתנה. בעידודו של אברהם נכבש האי במהירות ורבבות אדומי עור נטבחו ללא עכבות מוסריים.

הניצחון שנחלו הילדים לא היה מוטל בספק וכמות השריטות המדממות הראתה את גבורת הכובשים. איש לא העלה בדעתו להשתמט . בתום הקרב נסוגו המנצחים אל צי ספינות האבובים והפליגו שמחים ומאושרים אל זרועות המטפלות שכבר הכינו את מלאי ה"פיק הסגול" שהוא ביחד עם מנה נדיבה של מלח ים מספק את מנת הצריבה הסופית שהעלתה,סוף סוף כמה דמעות בעיני הילדים הקשוחים פחות.

בדרך חזרה מהים נעשתה פעולה חינוכית אחרונה לאתו יום פעולה שמטרתה הייתה לסגל לילדים הנלהבים מידה רצויה של איפוק וכיבוש היצר.

פעולה זו התבצעה,תמיד, במושבה יקנעם ליד חנותו של מטיאס הרוכל הזקן שידע מראש להכין את הכמות הנדרשת של "ארטיקים" שתתאים בדיוק לכמות הכסף שבידי המטפלות.

קופסאות המעדן הנחשק היו מובלות אל האוטובוס ומחולקות בקפידה אחד לכל ילד.

הילדים נדרשו לשבת ללא נוע תחת איום מתמיד "שאם לא יהיה שקט לא נוכל לחלק" מה שהביא את השלגונים יקרי המציאות לנזול ולהתמוסס במהירות בחומו הכיבשני של האוטובוס.

באורח פלא תמיד היו נשארים כמה ארטיקים יותר ממספר הילדים. זו הייתה ההזדמנות לה ציפו קברניטי החינוך המיוחד. המשפט ,הסתמי לכאורה , "מי רוצה עוד ?" לווה מיד במשפט אזהרה משתק "מי שיבקש לא יקבל!"

כאן נוצרה דילמה פסיכולוגית בלתי פתירה. גם אחרי שעברו כבר יותר מחמישים שנה אני עצמי אינני יודע איך ניתן לצאת מסבך זה. אבל בזמנו היה לצמד המשפטים הקצרים הללו אפקט של שוק חשמלי. איש לא העז להוציא הגה מפיו. האוטובוס שחזר לשעוט בדרכו אל הקיבוץ אילץ את הנועזים שבין הילדים לקרוץ בעיניהם לכוון המטפלות ולסמן בכך את נכונותם לקבל תוספת של ארטיק נוסף כמובן למען הכלל וכדי למנוע בזבוז.

כך או אחרת תמיד עשו הארטיקים המיותרים את דרכם לקיבתם של ארנון או יעקובי. עד לכניסה לשדרת הדקלים לא נשאר פירור או טיפה מכל אותם מעדנם קרירים.

זה היה האות לפרוץ בשירת "כל ברווזותינו" אדירה שסימנה לכל הקיבוץ ששוב חזרו כולם בשלום וללא אבדות בנפש מעוד יום כיף בים.

ובכן רבותי ,יש עוד דרכים רבות לתאר את נפלאות החינוך המיוחד אבל נראה לי שהפרינציפ הובן, כפי שהיה נהוג לומר באותן שנים רחוקות. האמת .... התוצאה הסופית לא הייתה גרועה כל-כך לפחות בחלק מהמיקרים.