שומריה -השנים הראשונות שלי

90 שנה לשומריה (סיפור שהיה באמת) -השנים הראשונות

מכיוון שחלפו 50 שנה מאז סיימתי את פרק "שומריה" בחיי, כלומר אני בהחלט שייך לחצי הראשון של ההיסטוריה, אני מרשה לעצמי לתאר בדרכי שלי את החוויה בת שש השנים שביליתי במקום המיוחד הזה.

תחילת המסע הייתה חריגה בכך שהיינו שלוש כיתות מקבילות מכל ארבעת הקיבוצים שהשתתפו בשומריה . בפעם הראשונה הצליחו בגבעת עוז ובמגידו להרכיב קבוצה ראויה לשמה ולא רק בודדים שצורפו לכיתות הקיימות . אי לכך הצטברו בשכבה שלנו די נערים ונערות לחלק לשלוש קבוצות שונות. שמות הקבוצות היו אמנם שמות של עצים לבנה שקד וערבה אבל מיד עם הגיענו לשומריה הודבק לנו השם סכו"ם . על שם שלישית כלי האכילה שהונחו ליד כל צלחת בחדר האוכל. כידוע באותן שנים רחוקות היו החניכים בכיתה ז' כפופים לגחמותיהם של כל הבוגרים מהם בעיקר של אלה כבר הגיעו לכיתה ח' ובכך יכלו להתנשא על ה"חדשים" מכיתה ז'. כעקרון חינוכי שהונח ביסודו של המוסד החינוכי כבר בשנות ה-30 נבנה המוסד כסולם היררכי שבו כל שלב דורך על השלב שמתחתיו. ברור ,אם כן, שכיתה ז' היא השלב הנמוך ביותר. זה שאין לו על מי לדרוך.

שומריה הייתה בזמנים ההם מחולקת לשני חלקים שווים בגודלם אך שונים בכישוריהם ובתפקידם במערכת. הגוף הצעיר ז' עד ט' היה משולל זכויות חברתיות למעט הזכות להיות בשקט ולעשות מה שהגוף הבוגר אומר להם. לגוף הבוגר הייתה שמורה הזכות "לחנך" את הצעירים באמצעים שונים. כאלה שכיום אסורים בתכלית האיסור כגון טיגון וצליה של אחד הצעירים שהעזו להתחצף על פתיליה שפועלת על נפט והייתה הכלי באמצעותו חוממו החדרים ומכאן שהיה נפוץ וזמין בכל עת. כמובן שגם הטלת אימה באמצעות מבט הייתה כלי נפוץ ובשימוש יומיומי. לצורך פעולות קיצוניות כאלה נבחרו בדרך כלל ילדי חוץ. לנוחיותם של הנערים הבוגרים יותר היה מבחר גדול מהללו. הבדלי המעמדות נפרשו על פני כל תחומי הפעילות .

אלמנט חשוב מאוד בהרחבת השכלתו האידאולוגית של חניך חדש היו הסיסמאות שעיטרו את קירות חדר האוכל והראו לצעירים לאן מועדות פניהם. "העמלים הם העתיד" עבודה קשה נושאת יבולים" ועוד דברים מסוג זה. המסר הובן וחשיבותה של העבודה הופנמה גם אם לעיתים על חשבון ההשכלה. באותם ימים רחוקים היה נהוג שחניכי המוסד עובדים בכל יום כמה שעות בענפי המשק השונים. כמובן בנוסף לעשרות גיוסים לקטיף פירות או דילול ועישוב גידולי שדה הכל לפי העונה. חלק מהעבודה התבצע בקיבוצים וחלק בענפי המוסד שגם בו התנהלו מספר ענפים בדומה לקיבוץ. וכאן אני מגיע לסיפור שהתרחש אי אז בשנה שבה עליתי למוסד שומריה. על-פי סולם הדרגות הנוקשה של המוסד (כפי שכבר תיארתי) ראש הצוות בכל ענף של המוסד, היה מכיתה י"ב ולו היו כפופים כמה פועלים מהכיתות הנמוכות בסדר יורד. בדרגה הנמוכה ביותר החניכים מכיתה ז' כמובן.

בעבודה, כפי שדאגו להטיף לנו הסיסמאות, התלויות על קירות חדר האוכל, אין דבר כזה עבודה בזויה. או כפי שניסחו זאת ותיקי הקיבוץ "כל עבודה מכבדת את העובד בה ומשייכת אותו למעמד הנכסף מעמד הפועלים" לדעתי ,כפי שאספר להלן, מנסחי התעמולה הזאת לא בילו אפילו דקה במחיצתו של התיש במשק המוסד.

כזוטר שבזוטרים. בקושי שבועיים במוסד שומריה. מצאתי את עצמי מפנה זבל מהכלוב של התיש. לכאורה משימה מסריחה וקשה פיזית לילד שגובהו בקושי מטר ושלושים – כפי שהייתי אז. מעבר לצחנה היה עוד דבר שקשור בתיש המסוים הזה ואת הדבר הזה לא טרחו לגלות לי. היצור הענקי והמצחין היה גם בעל אופי רע ונקמני. כל אדם ,למעט יושקו מנהל משק המוסד, היה שנוא על התיש הענקי והמרושע הזה שהרגיש חובה לתקוף את הקורבן ולנעוץ אותו בין הגדרות של הדיר הקטן שבו התגורר. כדי למנוע אפשרות בריחה היה הדיר של התיש בנוי מחצר קטנה מוקפת קירות בטון גבוהים ומאורה אפלה לצידה. באותה מאורה היה התיש אורב בחשכה עד שהקרבן היה ,בתמימותו מפנה אליו את הגב. מיד כשהבחינה המפלצת בגבו של הנער חסר הזהירות הייתה אותה חיה אימתנית מזנקת ודוחקת את הנער ההמום אל קירות הבטון המחוספסים. שעשוע זה גרם הנאה רבה גם לתיש וגם לשאר עובדי המשק שהציצו מעל חומת הבטון צוחקים בכל פה למראה ייסוריו של הנער האומלל. במקרה שעליו מסופר כאן זה הייתי אני. הדרך היחידה לצאת בחיים מאותו אירוע הייתה לפתוח את השער במהירות הברק ולרוץ בכל המהירות אל עץ האזדרכת הסמוך. מכיוון שאני, באותן השנים ,הייתי זעיר וגם מהיר מספיק ניצלתי בעור שיני מהימחצות קטלנית. התיש ,מצדו, התעלם ממני מיד עם פריצתו מהחצר הקטנה אשר שימשה ככלאו דרך אותו שער שהשארתי פתוח במנוסתי הבהולה. מרחבי משק המוסד שנפרשו לפתע בפניו בלבלו את חושיו עד כדי כך שפרץ תחילה אל חצר האווזים ומוטט בטלפיו את הגדרות סביב החצר הבוצית שבה שכנו אותם אווזי פרא אפורים. גם הם חיות מסוכנות בפני עצמם. רק אחרי שגורש התיש בבושת פנים מחצר האווזים כשלהקה ענקית של אווזים זועמים רודפת אחריו הוא נזכר בתפקיד המוטל עליו בדרך הטבע ודהר אל דיר העיזים לבצע את משימתו. אני כמובן ניצלתי את ההזדמנות להימלט על נפשי ולא הסכמתי לחזור לעבודתי בדיר אלא שנה מאוחר יותר. וגם זאת רק אחרי שהובטח לי בשבועה שומרית שלא אצטרך להתקרב לתיש בשום דרך. כמובן שלא טרחתי להזהיר את הילד החדש מכיתה ז' שנשלח לנקות את דיר התיש. אני הרי כבר הייתי בכיתה ח' ואין זה תפקידי לדאוג לצעירים ממני. מה גם שהתיש החדש היה קטן יותר וחביב למדי אם גם מסריח לא פחות. אציין רק שבאותה שנה היו הרבה יותר גדיים בדיר של משק המוסד כך שלמרות הכל זו לא הייתה שנה רעה במיוחד. בהמשך טיפוסי בסולם הדרגות במוסד התמניתי לחולב עיזים מוסמך .בכיתה ט' כנראה, מה שגרם לי להבין סופית שלא רק התיש נורא מסריח. גם מי שחולב עיזים ,יום אחרי יום , מגלה לצערו שחבריו שומרים על מרחק ניכר ממנו. אבל כאמור לכל אסון יש גם יתרון ואני שוחררתי מהצורך להיכנס לכיתה עד שהריח יפוג. זה לקח הרבה זמן כמובן.